אני יודעת שבחיים אני לא אזכה לחברים אמתיים, כלום, שקרים שנערמים אחד על השני. אנשים שבורחים כשמגיע רגע האמת. אנשים ששונאים, אנשים שיעשו הכל על מנת שיכאב לכם, ואף אחד מהם לא יישאר לצדך, אף אחד לעולם לא יאהב אתכם באמת. אולי מלבד אדם אחד, אמכם. ורגשות של אנשים שמחזיקים בבטן. ומחלות ומוות. והכל בגלל שאף בנאדם לא מוכן להתמסר באמת, לאהוב באמת. ואלה. הלוואי שהייתה לי אלה משלי. אפילו אם הייתי מאבדת אותה בסוף. רק להרגיש איך זה מרגיש כשבנאדם באמת סומך עליכם, ומקבל אתכם בדיוק כמו שאתם. לא מבקש ממכם להשתנות. איך ההרגשה?
וחברים לעולם לא יהיו לי, בחיים האמתיים, כי אני לא מוכנה להתגמש. אני לא יודעת. אני מנסה. אבל אני עץ האלון. לא הערבה. ויום יבוא והרוח תשבור אותי.
עץ הערבה מתקפל כשהרוח מנשבת, ועץ האלון עומד נטוע, חזק, יציב. אבל יום יבוא, וזה מה שישבור אותי. המאבק להישאר חזקה. להיות אני. כל הזמן. לא להיכנע אף פעם לאנשים אחרים. ואני אתנפץ לרסיסים. העיניים שלי יתמלאו דמעות. ואני אבכה. כי אתם שברתם אותי. כי אני לא יכולה להמשיך להחזיק. רק להתפורר, לאלפי רסיסים ולא להיות מי שאני יותר.
ואתם יכולים להגיד שאני אשמה, אולי זה נכון. אבל אם יהיו לי חברים, הם יהיו רק כי הם באמת אוהבים אותי. אתם יכולים להגיד שאני מובילה את עצמי למצב של דיכאון. אז תגידו. דחיפות קטנות שמושכות אותי למצב של שבירה. מצב, שבסוף אני לא אצליח לצאת ממנו. מצב שבו החיים שלי יהרסו. וישברו. ויגמרו. ויכאיבו. ואז אתם תוכלו לעמוד שם ולדעת שאתם אשמים. אם נתעמק לעומק העניין, אתם לא אשמים. כי לא הייתה לכם אפשרות אחרת. כי אתם לא יודעים להיות אחרת. כי אתם לא יודעים. וגם אני לא.
אז זהו שלא.
להתמוסס לרסיסים
מוות הוא חמלה
כבר נמאס
אמת
שקרים
מוות
חיים
כנות
גזלנות
אנחנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה